מהי טריכוטילומניה?
טריכוטילומניה (Trichotillomania – Hair-Pulling Disorder) היא הפרעה המאופיינת בתלישת שיער חוזרת, המלווה בקושי לשלוט בדחף לתלוש, ולרוב גם בנסיונות חוזרים להפסיק את הפעולה או לצמצם אותה. התלישה עשויה להתבצע משיער הקרקפת, הגבות, הריסים או מאזורים אחרים בגוף, ולעיתים היא גורמת לדלילות שיער או לקרחות בדרגות שונות, ולמצוקה משמעותית בתחומי החיים השונים.
מקור המונח ביוונית, והוא מורכב משלוש מילים:
Tricho – שיער , Tillo – תלישה , Mania – דחף עז או בלתי נשלט – לא במשמעות היומיומית של המילה "מאניה".
על פי DSM-5, ספר האבחנות הפסיכיאטריות של האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית, טריכוטילומניה משתייכת לקבוצת ההפרעות האובססיביות־קומפולסיביות והפרעות קרובות (Obsessive-Compulsive and Related Disorders).
כמו כן טריכוטילומניה משתייכת לקבוצת ההפרעות המתאפיינות בהרגלים ובהתנהגויות חוזרות הממוקדות בגוף (Body-Focused Repetitive Behaviors – BFRBs). בקבוצה זו נכללות גם הפרעות כגון קילוף עור (Skin Picking Disorder) וכסיסת ציפורניים, אשר חולקות מאפיינים משותפים של דחף, הקלה זמנית וחזרתיות.
אצל רבים מהסובלים מההפרעה מתקיים מעגל חוזר: תחושת מתח, לחץ, אי־שקט או עוררות פנימית מובילים לדחף לתלוש שיער. פעולת התלישה עצמה מביאה לעיתים הקלה זמנית, תחושת פורקן, סיפוק רגעי ואף עונג. אולם ההקלה אינה נמשכת זמן רב, וכאשר המתח או אי־השקט חוזרים – חוזר גם הדחף לתלוש. כך נוצר מעגל שמזין את עצמו לאורך זמן.
חשוב לציין שלא כל אדם חווה את התלישה באותו אופן. אצל חלק מהאנשים היא מתבצעת באופן מודע, מתוך ניסיון להפחית מתח או אי־נוחות, ואילו אצל אחרים היא מתרחשת כמעט באופן אוטומטי, מבלי שישימו לב לכך עד שכבר תלשו מספר רב של שערות, או עד שישימו לב לזמן שעבר. לעיתים שני הדפוסים מתקיימים אצל אותו אדם, במצבים שונים.
כיצד טריכוטילומניה באה לידי ביטוי?
טריכוטילומניה יכולה להופיע בילדים, במתבגרים ובמבוגרים. חומרת ההפרעה והמצוקה הנלווית לה משתנה מאדם לאדם.
רבים מהמתמודדים עם טריכוטילומניה משקיעים זמן ומאמץ רבים בניסיון להסתיר את סימני ההפרעה. הם עשויים לעמוד זמן רב מול המראה בניסיון לעצב את השיער שוב ושוב, להשתמש באביזרים, מטפחות, אבקות להסוואת הקרקפת, ריסים מלאכותיים, תוספות שיער, או אמצעים נוספים.
עבור חלק מהאנשים, עצם ההסתרה הופכת לעיסוק יומיומי הגוזל זמן, אנרגיה ומשאבים רגשיים.
מהם הקשיים והמחירים שההפרעה עלולה ליצור?
מעבר לתלישת השיער עצמה, טריכוטילומניה עלולה להשפיע על תחומי חיים רבים. רבים מהמתמודדים מתארים תחושות של בושה, אשמה ותסכול. לעיתים הם מבקרים את עצמם על כך שאינם מצליחים לעצור את התלישה, למרות הרצון העז לעשות זאת. תחושות אלו עלולות לפגוע בביטחון העצמי, בדימוי העצמי, דימוי הגוף ובתחושת המסוגלות.
עם הזמן עלולות להתפתח גם הימנעויות שונות, כגון: הימנעות ממפגשים חברתיים, מיציאה למקומות מסוימים כמו לבריכה או טיולים שנתיים, הימנעות מיצירת קשרים זוגיים.
האם קיימים סיכונים רפואיים?
מלבד הפגיעה הרגשית והחברתית, לעיתים עלולים להופיע גם סיבוכים רפואיים. תלישה חוזרת עלולה לגרום לגירוי של הקרקפת או העור, לפציעות מקומיות, לזיהומים ולהצטלקויות.
אצל חלק קטן מהמתמודדים קיימת גם טריכופאגיה (Trichophagia) אכילת שיער– לכן עלולים להיות קשיים במערכת העיכול, ובמקרים נדירים עלולה להיווצר הצטברות גושי שיער במערכת העיכול (Trichobezoar), מצב המחייב הערכה רפואית ולעיתים אף טיפול כירורגי.
כיצד מאבחנים טריכוטילומניה?
אבחון נכון הוא שלב חשוב בדרך לטיפול. האבחנה מבוססת על ראיון קליני ולעיתים גם על שאלונים וכלי הערכה נוספים. במקביל חשוב לבצע אבחנה מבדלת, כדי לוודא שהתלישה אינה נובעת ממצב רפואי אחר (למשל מחלות עור או מצבים הגורמים לנשירת שיער) או מהפרעה אחרת הדורשת טיפול שונה.
לעיתים, בהתאם לצורך, מומלץ להיעזר גם ברופא עור, ברופא המשפחה כחלק מההערכה הכוללת.
במקרים מסוימים, כאשר עוצמת ההפרעה גבוהה או כאשר קיימות הפרעות נוספות, עשויה לעלות המלצה להתייעצות עם פסיכיאטר לצורך בחינת האפשרות לשלב טיפול תרופתי לצד הטיפול הפסיכולוגי.
מהם הגורמים לטריכוטילומניה?
כיום מקובל לראות בטריכוטילומניה הפרעה שמושפעת ממספר גורמים הפועלים יחד, ואין גורם יחיד המסביר את הופעתה.
בין הגורמים האפשריים לטריכוטילומניה ניתן למנות:
- נטייה גנטית.
- גורמים נוירוביולוגיים.
- קשיים בוויסות רגשי.
- דפוסי למידה והרגלים שהתבססו לאורך הזמן.
- מצבי לחץ, חרדה או מתח.
- מאפיינים תחושתיים (Sensory), כאשר פעולת התלישה מספקת גירוי או תחושה מסוימת שהאדם מחפש.
טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT) בטריכוטילומניה
טיפול קוגניטיבי־התנהגותי (CBT), נמצא כטיפול יעיל ביותר עבור אנשים המתמודדים עם טריכוטילומניה. מטרת הטיפול היא להבין מה עומד מאחורי ההפרעה ולתת כלים שונים על מנת להתמודד איתה בצורה מיטבית. כל תוכנית טיפול נבנית בהתאם לכל מטופל.
תחילת תהליך טיפול CBT כולל תהליך של הכרות ויצירת קשר, אבחנה, הערכה מקיפה, הסבר פסיכו חינוכי על התופעה, וקביעת מטרות. בטיפול נתייחס כפי שיובא כאן במאמר להיבטים הקוגניטיביים, רגשיים, פיזיולוגים והתנהגותיים. כמו כן נתאר היבטים טיפוליים נוספים מותאמים לטיפול בטריכוטילומניה.
תחילת הטיפול – יצירת קשר, הערכה והבנת הקושי
השלבים הראשונים בטיפול מוקדשים להיכרות, ליצירת קשר טיפולי בטוח ולהערכה מקיפה של ההפרעה. בשלב זה המטפל מבקש להבין את התמונה הרחבה ולא רק את עצם התלישה.
בין היתר נבדקים:
- מתי החלה התלישה.
- כיצד התפתחה לאורך השנים.
- באיזו תדירות היא מופיעה.
- כמה זמן ביום מוקדש לתלישה או לעיסוק בה.
- מהם אזורי הגוף שמהם מתבצעת התלישה.
- האם קיימים בני משפחה נוספים המתמודדים עם קושי דומה.
- עד כמה האדם מצליח להתנגד לדחף.
- מהי רמת המצוקה שנגרמת בעקבות ההפרעה.
- כיצד היא משפיעה על הלימודים, העבודה, הקשרים החברתיים, הזוגיות והדימוי העצמי.
במקביל המטפל מנסה להבין האם התלישה מתרחשת באופן מודע ויזום, או שמא היא מופיעה באופן כמעט אוטומטי, למשל בזמן צפייה בטלוויזיה, קריאה, למידה, עבודה מול מחשב או נהיגה.
יצירת מוטיבציה ותקווה
חלק מהמתמודדים עם טריכוטילומניה הסיתרו את התלישה במשך שנים, תוך שהם חווים בושה או אשמה. לעיתים אף לא האמינו שיש דרך אמיתית לשינוי.
לפיכך עצם הפנייה לטיפול היא צעד משמעותי. הם עשויים לחוש הקלה רבה מעצם שיתוף המטפל או המשפחה, ותחושת התקווה מתחזקת.
כבר בתחילת הטיפול מושם דגש על נושא מוטיבציה.
יחד עם המטופל בוחנים את המחירים שההפרעה גובה ממנו – מבחינה רגשית, חברתית, משפחתית, לימודית או תעסוקתית – אך גם את הרווחים שהתלישה מספקת בטווח הקצר, כגון הפחתת מתח או הקלה רגעית.
נעודד את האדם להאמין בעצמו, לחזק את תחושת המסוגלות, ולהכיר בכך שיש דרך יעילה ללמוד להתמודד עם ההפרעה.
בהמשך הטיפול ניתן להזמין את המטופל לדמיין כיצד היה רוצה שחייו ייראו בעוד מספר חודשים.
כיצד ירגיש אם יצליח לשלוט טוב יותר בדחף? מה יוכל לעשות שלא העז לעשות עד היום? כיצד ייראה הביטחון העצמי שלו?
חזון אישי כזה יכול להפוך למצפן המלווה את המטופל לאורך הדרך, במיוחד ברגעים שבהם מופיעים אתגרים, קשיים או תחושת תסכול.
תצפית עצמית וניטור
אחד הכלים בטיפול הוא ניטור שיטתי של התלישה. כשהמטרה ללמוד ולהכיר את הדפוסים הייחודיים של כל אדם. ניתן להיעזר ביומן מעקב ולתעד למשל:
- מתי התרחשה התלישה?
- היכן היא התרחשה ?
- כמה זמן היא נמשכה ?
- מה קרה לפני כן, האם היה טריגר מסוים ?
- אילו מחשבות עלו ?
- אילו רגשות הופיעו ?
- אילו תחושות גוף הורגשו ?
- מה הייתה עוצמת הדחף ?
- כמה שערות נתלשו ? (אם ניתן להעריך).
- כיצד הרגיש האדם לאחר שהתלישה הסתיימה ?
יש אנשים שמגלים שהתלישה מופיעה בעיקר כאשר הם לחוצים. אחרים מבחינים שהיא מתרחשת דווקא בזמני שעמום או עייפות. ויש מי שמופתעים לגלות שהתלישה מתבצעת כמעט ללא מודעות, תוך כדי קריאה, עבודה מול מחשב, צפייה בטלוויזיה או שיחה בטלפון.
מתוך התצפית אנו לומדים מהם הגורמים המקדימים לתלישה, מהם הדפוסים שלה ומה משמר אותה. החקירה הזו מהווה בסיס לתוכנית טיפול מותאמת אישית.
עצם התצפית היא בעלת ערך – היא מלמדת להתבונן על הדברים ממרחק בפחות "התמזגות" עימם, ומגבירה את המודעות לתלישה במצבים שהיא נעשית בצורה אוטומטית. כמו כן אנחנו מבינים יותר את מרכיבי החוויה, ונוכל להתאים את המענים הטיפוליים בצורה מדויקת יותר.
הטיפול בטריכוטילומניה לפי המודולות
כיוון שהתלישה מושפעת מגורמים רגשיים, פיזיולוגיים, קוגניטיביים והתנהגותיים, חשוב להתייחס לכל אחד מהם ולבנות תוכנית טיפול המותאמת לצרכיו של המטופל.
מבחינה רגשית
אחד המרכיבים בטיפול הוא לזהות את הרגשות הקשורים לתלישת השיער. לפני התלישה אנשים רבים מתארים רגשות כמו שעמום, מתח, לחץ, חרדה, בדידות, או חוסר שקט. לעיתים התלישה משמשת כניסיון לווסת את אותם רגשות או להקל עליהם, גם אם ההקלה היא זמנית בלבד.
לאחר התלישה מופיעים לעיתים רגשות אחרים, כגון אשמה, בושה, עצב, תסכול, אכזבה או חוסר אונים – רגשות שעלולים להוביל לדחף נוסף לתלוש וכך נוצר מעגל שמזין את עצמו.
מעבר לעבודה סביב התלישה עצמה, חשוב לתת מענה גם לצרכים הרגשיים הרחבים יותר בחייו של המטופל. לעיתים קושי בוויסות רגשי, דימוי עצמי נמוך, קשיים ביחסים בינאישיים או התמודדות עם אירועי חיים שונים גורמים למצבי לחץ מתמשכים, ומשפיעים על עוצמת הדחפים ועל תדירות התלישה. לכן, טיפול בגורמים אלו עשוי להפחית גם את הצורך להשתמש בתלישה כאמצעי התמודדות וכמובן לשפר את הרווחה האישית ולהרגיש טוב יותר.
מבחינה פיזיולוגית
הדחף לתלוש מלווה פעמים רבות במתח גופני או בעוררות פיזיולוגית גבוהה. לכן, חלק מהטיפול מוקדש ללימוד דרכים להרגיע את הגוף ולווסת את מערכת העצבים. בין הטכניקות שניתן לשלב: נשימות, הרפיית שרירים, מדיטציה, יוגה, פעילות גופנית, (הליכה,ריצה וכולי) או כל פעילות אחרת המסייעת למטופל להירגע ולהפחית את המתח.
ככל שהאדם ירכוש יותר דרכים בריאות להרגיע את גופו, כך יפחת הצורך לתלוש כאמצעי לוויסות.
מבחינה קוגניטיבית
במסגרת הטיפול נזהה את המחשבות האוטומטיות המלוות את הדחף לתלוש ונבחן האם יש בהן טעויות חשיבה. אם כן, נלמד למצוא מחשבות חלופיות, לתקן או להגמיש אותן.
לדוגמה:
- "כשהדחף עולה אין לי שום סיכוי לעצור אותו" – "הדחף אמנם חזק, אבל הוא חולף. אני יכול ללמוד לעצור או לבחור כיצד להגיב אליו."
- "אני חייב לתלוש" – "אני מרגיש דחף חזק, אבל אינני חייב לשתף איתו פעולה."
- "התלישה היא הדרך הכי מהירה להרגיע את עצמי" – "התלישה אולי מקלה בטווח הקצר, אך בטווח הארוך היא משמרת את הבעיה. יש דרכים נוספות להרגיע את עצמי."
בנוסף, ניתן להשתמש בהיגדים מחזקים ומרגיעים, כגון:
- אני מסוגל להתמודד עם הדחף.
- זהו רק גל של מתח והוא יחלוף.
- יש לי כוחות להתמודד.
- כבר הצלחתי בעבר, ואוכל להצליח שוב.
- אני אלוף/אלופה
מטרת העבודה הקוגניטיבית הינה לפתח חשיבה מציאותית, מתנה ומסייעת יותר.
מבחינה התנהגותית
אחת ההתערבויות המרכזיות היא Habit Reversal Training (HRT) – היפוך הרגל, שבמסגרתה לומדים לזהות את הדחף ולבצע תגובה חלופית המספקת מענה דומה, לאותו צורך שהתלישה ממלאת.
חשוב להתחקות אחר המאפיינים הייחודיים של התלישה אצל כל אדם: כיצד היא מתבצעת? מה התחושה שהיא מספקת? האם יש בה פורקן, הנאה, רגיעה, גירוי חושי או הפחתת מתח?
מידע זה יסייע לנו להתאים חלופה – תגובה מתחרה – שתספק מענה דומה, אך בצורה בריאה ומועילה יותר.
העבודה תתבצע בצורה יצירתית ומקורית, יחד עם המטופל.
דוגמאות לצרכים ולפעולות המתחרות:
- כאשר קיימת הנאה מהמגע באצבעות או צורך בגירוי תחושתי בידיים – ניתן להשתמש בכדור לחיץ, סקוושי, פידג'ט, פלסטלינה, 'פצפצים', עיסוי כפות הידיים או לחיצה על האצבעות.
- כאשר התחושה מגיעה מהקרקפת – עיסוי קרקפת, חפיפה, הברשת השיער, שימוש במברשת עיסוי לקרקפת או התייעצות עם רופא עור במקרה של גירוי או גרד.
- כאשר יש חיפוש אחר שערות מסוימות שבחוויה של המטופל ההרגשה "לא נכונה" או השערה "לא אמורה להיות שם" (למשל שערות לבנות, עבות, מקורזלות או בעלות מרקם שונה) – ניתן למצוא חלופות המספקות חיפוש, מגע ותלישה של חוטים בעלי מרקמים שונים, צמידים, או סרטים בעלי טקסטורות שונות.
- כאשר הפעולה עונה על צורך של המשיכה עצמה של השערה או של מספר שערות יחד – אפשר להשתמש בחפצים המאפשרים משיכה דומה, כמו ראש דשא, 'קיפדור' (כדור סקוושי עם קוצים רכים), אפשר אף להכין ביחד פונפון מצמר. אם הצורך הוא להרגיש התנגדות מסויימת ניתן להשתמש בגומייה עבה או רצועת סיליקון ולמתוח אותה.
- כאשר יש דחף להכניס את השערה לפה או ללעוס אותה – ניתן לשקול חלופות כמו חוט דנטלי, מסטיק ללא סוכר, קיסם (בזהירות כניקוי חיצוני לשיניים), אם הפעולה היא לעיסה של שורשי השערה בלבד אפשר לשים בפה מעט גרעיני שומשום המדמים את התחושה.
שליטה על גירויים (Stimulus Control)
ובמילים אחרות – איך להפריע לתלישה ?
בחלק זה של הטיפול אנו מנסים לעשות התאמות ושינויים בסביבה, וכן להוסיף אלמנטים מוחשיים. כל זאת על מנת לשלוט בטריגרים המובילים לתלישה ולהפחית את הסיכויים שהיא תתקיים.
למשל: - לכסות מראות – בחדר, במקלחת או ברחבי הבית – באם התלישה מתבצעת מולן.
- להרחיק פינצטות או אביזרים המשמשים לתלישה.
- לשמן את השיער, לחבוש כובע, לאסוף את השיער.
- לגזור ציפורניים, למרוח קרם ידיים, לשים פלסטרים על האצבעות, ללבוש כפפות (כולל כפפות גיימינג במידת הצורך).
- להחזיק בידיים חפץ אחר ולהעסיק אותן (לדוגמה בהכנת צמידים מחוטים שונים, ריקמה או סריגה), לשבת על הידיים.
- אם רגילים לתלוש לבד בחדר – נצא לסלון לשהות בחברת המשפחה.
- אם בזמן התלישה אנו רגילים לשבת במקום מסוים – נעבור למקום ישיבה אחר, אם יש לנו תנוחה מסוימת – נשנה אותה
לעיתים גם שינוי קטן בהרגלים מסייע. מטרת השינויים הינה להפריע ולהקשות על התלישה, ו/או לאפשר לעצור, ולבחור בתגובה חלופית.
החצנת הדחף
אחת המטרות המרכזיות בטיפול היא ללמוד לזהות את הדחף לתלוש לפני שהוא הופך לפעולה אוטומטית. פעמים רבות האדם שם לב לתלישה רק לאחר שהיא כבר החלה. לכן, התרגול הוא ללמוד לזהות את הרגע שבו הדחף עולה, לעצור לרגע ולבחור כיצד להגיב.
בטכניקה של ההחצנה, אנו לומדים להתבונן על הדחף כעוד חלק בנו, לנהל איתו דיאלוג, על מנת להצליח עם הזמן לנהל אותו בצורה טובה יותר.
לשם כך אנו מאפיינים את הדחף – ניתן לתת לו שם, דמות, צבע או מטאפורה. יש מי שבוחרים לצייר אותו, או להציג אותו. נוכל לשאול אותו שאלות: "בן כמה אתה ?" "מה התפקיד שלך בחיים של ___" "מתי אתה מופיע ?" "מתי _____מצליח להתגבר עליך?" "מתי ___ לא מאמין לך "
לדוגמה, הדחף יכול "לומר":
"את חייבת לתלוש עכשיו, אחרת לא תירגעי."
ואנחנו יכולים לענות לו:
" זו רק מחשבה 'שאני חייבת', למעשה תחושת אי הנוחות תחלוף, ואני יכולה לעזור לעצמי גם בדרכים אחרות."
או: "יופי שיש דחף, האיפוק זה התרגול, לאורך הזמן אני רוצה לראות את עצמי עם שיער שופע".
מיינדפולנס – קשיבות
גישת המיינדפולנס מסייעת ללמוד להתבונן על החוויות השונות, הפנימיות והחיצוניות לנו, כפי שהם. אנו מתרגלים התבוננות על מצבים שונים, מחשבות, רגשות, תחושות הגוף ודחפים מבלי להיסחף אחריהם. בלי ביקורת ובלי שיפוטיות, בלי "נכון" או "לא נכון", ומתוך מקום של קבלה.
המיינדפולנס מעודד פיתוח של יחס רך וחומל יותר כלפי עצמנו – להכיר בכך שמתוקף היותנו בני אדם אנחנו חווים גם רגעים קשים ולא נעימים.
זו גישה שבסופו של דבר עשויה להוביל לוויסות רגשי, לתחושת רוגע, וליכולת לא להיות מופעלים מיידית ממצבים שונים, ולא להגיב לכך דבר. אלא לאפשר לחוויה להיות.
במקום להתמזג עם החוויה ("אני חייב לתלוש"), אנו לומדים להתבונן בה קצת ממרחק, מהצד ("אני שם לב שעולה בי דחף לתלוש"). עמדה זו מאפשרת ליצור מרווח קטן בין הדחף לבין הפעולה, וללמוד להיות עם הדחף מבלי להישמע לו.
הגישה יכולה לסייע לקטוע "לופים" של תלישה ממושכת. במקום להישאב למעגל חזרתי ואוטומטי של דקות ארוכות של תלישה, ניתן לעצור, לשים לב למה שקורה, להתבונן על ה"לופ" – המערבולת הזו מהצד, כאילו ממעוף הציפור. ולבחור לפעול באופן אחר.
הפניית קשב
לאחר שזיהינו את הדחף, נוכל "לסמן" אותו ככזה, ולהפנות את הקשב למשהו אחר.
אפשר להסיח את הדעת, לעסוק במשימה אחרת, להתמקד במה שקורה כאן ועכשיו או לבצע אחת מטכניקות הוויסות שנלמדו קודם לכן.
בכל פעם שאנו מצליחים להתנגד לדחף, אנו מחזקים את יכולת האיפוק שלנו. כמו שריר שמתחזק באמצעות אימון. דרך תרגול זה הדחף לתלישה ילך ויפחת.
מעקב אחר ההתקדמות
מעקב שבועי מסייע להבין אילו מצבים מעוררים את התלישה, לזהות התקדמות ולחזק הצלחות. ניתן לעקוב אחר:
- מספר אירועי התלישה.
- עוצמת הדחף.
- יכולת ההתנגדות לדחף והאיפוק.
יש אנשים שנעזרים גם בצילום האזור אחת לשבוע כדי לראות את צמיחת השיער לאורך הזמן. אפשרות נוספת היא לאסוף את השערות שנתלשו בשקית או בכלי שקוף. עבור חלק מהאנשים, עצם ההמחשה החזותית של הכמות מגבירה את המודעות ומעודדת שינוי.
תוכנית חיזוקים ותגמולים
כמו בכל רכישת הרגל חדש, חשוב לחזק הצלחות.
ניתן לעבוד עם טבלת חיזוקים, ולקבוע תגמולים קטנים על עמידה ביעדים (כמו יום שעות מסויימות ביום שעברו ללא תלישה) ניתן להיעזר בצנצנת שקופה, שאליה מכניסים חרוז או אבן קטנה בכל פעם שמצליחים להתאפק.
כאשר מדובר בילדים, מומלץ לשלב חיזוקים חיוביים רבים ולהימנע מענישה או ביקורת ולמעשה גם כבוגרים נשאף להימנע מהלקאה עצמית ולפתח קול חומל כלפי עצמנו.
המשפחה כשותפה לתהליך
למשפחה יש תפקיד משמעותי בתהליך הטיפולי. בגיל הצעיר ההורים שותפים פעילים יותר – הם מסייעים בתרגול, בעידוד, בחיזוקים, בוויסות רגשי ופיזיולוגי ובהשלמת המשימות שבין המפגשים.
בגיל ההתבגרות חשוב לכבד את הצורך הגדל בפרטיות ובאוטונומיה, ולאפשר למתבגר לבחור כיצד ירצה שהוריו יהיו מעורבים.
בכל גיל, מומלץ להימנע מביקורת, כעס או הערות חוזרות על התלישה. במקום זאת, כדאי לגלות סקרנות, אמפתיה ותמיכה, ולבחון גם אילו רגשות, אמונות או חששות המצב מעורר אצל ההורים ובני המשפחה עצמם.
לסיכום
טריכוטילומניה היא הפרעה מוכרת ושכיחה יותר מכפי שנהוג לחשוב. היא אינה מעידה על חולשה, על חוסר כוח רצון או על כישלון אישי. הטיפול משלב עבודה רגשית, קוגניטיבית, פיזיולוגית והתנהגותית, והוא דורש זמן, סבלנות והתמדה. ככל שמתרגלים את המיומנויות החדשות, הדחף נוטה להיחלש, וההתנהגויות הבריאות מתחזקות. לצד הכלים המקצועיים, חשוב לזכור שאין שני אנשים שחווים את ההפרעה באותו האופן. לכן, חלק משמעותי מהטיפול הוא התאמה אישית ויצירתית של ההתערבויות לצרכים, לדפוסי התלישה ולמטרות של כל מטופל.
עם ליווי מתאים, תמיכה ותרגול עקבי, אנשים רבים מצליחים להפחית משמעותית את התלישה, לשקם את תחושת המסוגלות ולשפר את איכות חייהם.
